דיכאון מהדיכאון.
דיכאון הינה הפרעה פסיכיאטרית מצויה היא מחולקת לשני סוגים מרכזיים, דיכאון קליני (מז'ורי) דיסתימיה (דיכאון קל ומתמשך).
ישנם תיאוריות שונות לסיבת הדיכאון ביחידה זו ארצה להתייחס לחלק מהם.
- הדיכאון הוא תוצאה של אכזבה– לפי גישה זו הדיכאון נוצר משרשרת של:
ציפייה > אכזבה > תסכול > כעס > דיכאון
אדם עלול להגיע לדיכאון כאשר הוא חווה אכזבה עמוקה, במקרה זה ישנה אפשרות בה אדם דילג על רגש הכעס והגיע ישר לדיכאון, ישנה אפשרות נוספת להגיע לדיכאון כאשר רגש הכעס לא בא לידי ביטוי באופן בריא ולא עבר עיבוד, מצב זה עלול לפתח תחושה של ייאוש ודיכאון.
העבודה לפי גישה זו היא לזהות את הציפייה והאכזבה, להביע את הכאב והכעס באופן מבוקר, ולעבד אותו.
- הדיכאון הוא תוצאה של מחשבות שליליות– הגישה הקוגניטיבית מקשרת בין המחשבות לרגשות של האדם, כאשר לאדם יש מחשבות פסימיות הם משפיעות על הרגש לכיוון של ייאוש ודיכאון, וכאשר המחשבות הם אופטימיות המוח מייצר אנרגיה חיובית ויש לאדם כוח להתמודד עם קשיים ואתגרים שעומדים למולו.
גישה זו מסביר כיצד יכול להיות ששני בני אדם שחוו אותה מצוק ואחד נכנס לדיכאון והשני מאושר במצב שלו?
הראשון שמאוכזב הוא מבצע רומינציה (מחשבה מעגלית שלילית וחזרתית) של התסכול והכאב ואילו השני מפרש את המצב כזכות, כאתגר,וכד' הוא שם דגש על החיובי.
המחשבות המכשילות מתחלקות לשניים:
- סכמות בסיסיות על הערך העצמי ועל העולם.
- עיוותי חשיבה.
אנשים הסובלים מדיכאון בדרך כלל תופסים את עצמם כאנשים לא טובים, לא ראויים, העולם מסוכן ולא בטוח והם חשים ייאוש, בדידות וחוסר תקווה. סכמות אלו מפתחות עיוותי חשיבה, של קטסטרופליות, תפיסות של בכל או כלום (שחור לבן), מראש אומרים שאין סיכוי וכד'
העבודה לפי גישה זו היא ערעור על המחשבות והאמונות, ההבנה שמחשבה משפיעה על הרגש ושינוי התפיסה של האירוע ושל הערך עצמי יכול לשנות את מצב הרוח לטובה.
- הבעת רגשות– כל זמן שאדם חי הוא חווה ומרגיש, אדם מת הוא אדם שלא מרגיש. במובן מסוים דיכאון הוא סוג של מוות פנימי, אנשים שלא מביעים רגשות בסיכון להתפרצויות זעם ודיכאון, הבעת הרגשות פרושה לחוות חיים, ולכן גם כשהרגשות לא נעימים אם מביעים אותם הם חולפים ועצם חווית החיים נותנת שימחה, ומאידך הפחד מהבעת רגשות כואבים ואמונות שאסור להביע רגשות כי זה מסוכן בסופו של דבר מביא את הנפש לאותת לאדם שהיא לא חייה ולא מרגישה.
לפי גישה זו אדם בשלב הראשון צריך לתת שם לרגשות שונים (שיום רגשות), ובשלב השני לעבוד עם עצמו להביע את הרגש והחוויה שלו בהווה, לחוש את המים עוברים בגרון וליהנות מכך, להביע כאב ולהתחבר אליו תוך הבנה שזה נורמאלי להרגיש כאב, לשבת בכל יום מס' דק' ופשוט להרגיש מה עובר לי בגוף ואיזו חוויה רגשית עוברת עלי, ורק לתת לה שם.
- גישה התנהגותית– גישה זו רואה בדיכאון מעגל של תסכול ועצבות המביא לחוסר תפקוד, חוסר התפקוד מחזק את רגש העצבות וכך אדם נמצא בדיכאון מהדיכאון. לכן הדבר הראשון שיש לעשות לפי גישה זו היא להיות פעיל, ככל שפועלים נגד חוסר התפקוד הגוף מייצר יותר סרוטונין (מוליך עצבי המשפיע על מצב הרוח), אדם חווה יותר סיפוק וכך הוא יוצא ממעגל הדיכאון.
- גישה הומאנית– הגישה ההומאנית מדברת על מימוש עצמי, ככל שאדם ירגיש מימוש עצמי הוא יחווה סיפוק ושלווה פנימית, ואילו כשאדם לא ממש את עצמו חי את החיים של אחרים ולא את עצמו הוא חש חוסר זהות וריקנות פנימית, הבאה לידי ביטוי בדיכאון. לפי גישה זו אדם צריך לזהות את תחומי הכוח שלו, את התחביבים שלו ולתת להם ביטוי אותנטי, ככל שיהיה קשר בין העיסוק שלו לזהות שלו ולמה שהוא אוהב כך תתגבר אצלו חוויה של אנרגיה סיפור ושימחה.
- הגישה הדינאמית– מתייחסת לדיכאון שאל משברים לא פטורים מהילדות, אדם שלא קיבל צרכים בסיסיים בילדות, קונפליקטים שלא נפטרו מלווים אותו בבגרותו, ורגש של דיכאון עולה וצף ללא הסבר ברור למה, אדם זה יכול להיות נשוי עם ילדים סיפוק בעבודה ועם הרבה כסף אך בפנים הוא חש עצבות לא מוסברת. לפי גישה זו ככל שאדם יבין את קונפליקטים שעוברים עליו ויפתור אותם, או יעבור חוויה מתקנת הוא יוכל להרגיש יותר שלם ויחווה רוגע פנימי.
- גישה פסיכיאטרית– גישה זו רואה את כל מחלות הנפש כהפרעה של חוסר נוירונים (מולכים עצביים) במוח, לכן יש לאזן עם תרופות את התפקוד המוחי וכך התסמינים ירדו.
- גישה תורנית– הגישה התורנית מתייחסת אל דיכאון
- צער של הנשמה מעברות.
- הנשמה לא מקבלת את המזון שלה.
- אדם לא מחובר אל חיי נצח.
כאשר אדם חיי באמונה, מבין שהכול לטובה, חי חיי נצח עם מטרה ותכלית לחיים, הוא מאושר, מקבל כוח להתמודד עם אתגרי החיים, ויש לו סיפוק יום יומי. אומנם כאשר אדם חי חיי שעה, ולא נותן מקום וביטוי לנשמה הוא חש ריקנות, חוויה שהכול חולף ועובר, ועצם הפרידה מכל שלב בחיים המקרב למוות מחליש ונותן תחושה ארעיות.